עמרי הדר - פרויקט 1202

בשבילי הכל התחיל כמעט מאוחר מדי. בשנה הראשונה של התואר הראשון לקחתי חלק בפרויקט פר"ח וזה ובאמת כל מה שהכרתי מהיחידה למעורבות חברתית עד תחילת לימודי הדוקטורט. דווקא בשנתי הראשונה בלימודי הדוקטורט נתקלתי לראשונה בפרויקט 1202 של היחידה למעורבות חברתית וביקשתי להצטרף אליו. פרוייקט 1202 מפעיל סדנאות בבתי ספר סביב נושאי פגיעה המינית ואלימות מינית, אך למעשה מדובר בהרבה יותר. דרך הפרוייקט התוודעתי למרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית היושב בתל אביב ולמאבקו לשינוי חברתי ותודעתי. מחלקת החינוך של מרכז הסיוע אחראית על העברת הסדנאות בנושא אלימות מינית בחטיבות ותיכונים בכל אזור המרכז החל ביהוד וכלה ברמת השרון.

חלק משמעותי בפרויקט הוא קורס ההכשרה בן שלושת החודשים שמתקיים כהכנה לפעילות בתכנית. במשך קורס ההכשרה נפגשת קבוצה של סטודנטיות, וקצת פחות סטודנטים, ויחד מתמודדים עם תכנים של פגיעה מינית, אלימות ופמיניזם. המפגש הקבוצתי הוא חוויה רגשית בעלת עוצמה משום שהמסכות מתקלפות, הרגש עולה וחברויות נוצרות (ולעיתים גם עימותים).

קורס ההכשרה פתח עבורי צוהר לעולם של מרכז הסיוע ועזר לי לחדד ולנסח עבור עצמי את המקום החברתי בו אני רוצה להיות פעיל. מבחינתי, לדבר עם בני-נוער על שאלות של זהות, מגדר ופגיעה מינית משמעותו לעשות שינוי חברתי, לא רק בשיח על הפגיעות, אלא שינוי בכל השיח החברתי- פוליטי. כשאני נפגש עם ילד בחטיבה שטוען שכל הקשרים החברתיים מבוססים על ניצול וכוח, אני רואה לא רק צורך בחינוך ספציפי למניעת אלימות מינית אלא גם צורך כללי שעולה לחינוך ביחס להדדיות ויחס לזולת. כשאני מגיע לבית ספר יהודי-ערבי ביפו ותוך כדי המפגש צפים ההבדלים בין תרבויות השונות, אני מתעסק גם בשאלות של מסורות וזהות לאומית. לא פעם, עולים במסגרת הסדנאות נושאים החורגים מתחום הפגיעה המינית, שאלות של זהות גברית ויחס לאחר (ערבים, סודאנים, אתיופים, הומו-לסביים ולמעשה כל קבוצה חריגה מהקונצנזוס).

בתי הספר הם מראה לחברה שלנו וכל תחלואים שאנו רואים בהם, אינם אלא השתקפות של תחלואים חברתיים. במשך שלוש שנות הנחיה שלי במסגרת הפרויקט ראיתי שוב ושוב השתקפות שאינה נעימה לעין כלל וכלל.

האמת לאמיתה היא שאת פנטזיית האביר המושיע, סוכן של שינוי חברתי, נאלצתי להחליף מהר מאוד בתמונה יותר מציאותית ומורכבת של תרומה לשינוי חברתי. מטבע הדברים, בני-הנוער שאני נפגש איתם אינם מסוגלים להביע רגשות בקלות ולהימנע משיפוטיות. אף אני, אינני מגיע בדהרה והופך כל זירה של אלימות למרחב של אחווה ואחריות. בתוך כל סיר הלחץ, המכונה גיל ההתבגרות, אני רק קול אחד שמדבר עם בני הנוער. אמנם, למרות הקושי והמורכבות, אני מאמין שמספיק שנער אחד פגוע, רואה בעצם הופעתי עידוד וחיזוק בעולם שבו הוא לא מוצא הקשבה. מספיק שנערה אחת מבינה לראשונה בחייה שהחוויה הפוגענית שהיא עברה לא הייתה צריכה להיות. השינוי הקטן שאני מסוגל לו הוא עולם ומלואו עבורי.  דוד אבידן מתאר את השירה כ"משהו בשביל מישהו" וכך, פחות או יותר, אני רואה את הסדנאות.

כיום, אני פועל במסגרת קו הסיוע לגברים נפגעי תקיפה מינית שבמרכז הסיוע (1203) ועונה לשיחות המתקבלות מנפגעים או אלו הקרובים להם. בנוסף, אני ממשיך בהנחיית הסדנאות בבתי-ספר, בבתי נוער ובפנימיות. כמו כן עברתי הכשרה לליווי בהליך הפלילי שתאפשר לי לתת תמיכה וללוות בתהליך הפלילי את אלו הבוחרים להגיש תלונה במשטרה.

עבורי, היחידה למעורבות חברתית היא מסדרון המאפשר למצוא את הדרך החוצה מן הבועה האקדמית אל עבר פעילות חברתית. כשאני הולך לבתי ספר ומדבר עם בני נוער או כשאני עונה לשיחות בקו הסיוע, אני עושה הרבה מעבר לשינוי במודעות לנושא הפגיעה המינית. פגיעה מינית קשורה מהותית לאלימות חברתית, אי-שוויון, גזענות וכוחנות ולכן הניסיון לעשות שינוי במקום הזה גורר שינוי בתפיסות הפוליטיות ואף הכלכליות הנהוגות בחברה. בעוד המסגרת האקדמית מקנה לסטודנט כלים המחדדים את יכולות הדיבור והכתיבה, גם הם כלים מהותיים לשינוי, היחידה למעורבות חברתית ומרכז הסיוע לימדו אותי לעשות. זוהי לא עשייה אירונית ממגדל השן, אלא כזו הנאבקת בתוך החיים עצמם, אל מול ויחד עם בני אדם אחרים.